הפעלה לצריף הנעלים במיידאנק- מאיר שוורץ
המטרה : חוויה מוחשית להעמקת חיבור\ הזדהות עם המקום .
סיפור פתיחה:
לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, יצאתי עם קבוצת מנהלי בתי ספר למסע ראשוני בפולין המטרה הכרת המסע למנהלים לפני יציאת תלמידיהם לארץ הארובות. במסע השתתף מנהל בית ספר מצפון הארץ שהייתה לי תחושה שהוא "לא מתחבר" איש העדות ואני אמרנו זה לזה מה עושים איך מחברים אותו למסע" אך הוא ישב בסוף האוטובוס וכול הזמן בהה בחלל כאילו שהוא לא פה...
בחזרה לארץ במפגש הקבוצה אחרי המסע הגיע אלי אותו מנהל וביקש לדבר בפני הקבוצה ובידו תיק קטן ,סוקרנתי מאוד לשמוע את דבריו. כאשר עלה ה"בחור " לדבר הצצתי באיש העדות בתמיהה ובחשש והוא החזיר אלי קריצה.
ואז החל המנהל לספר ולומר: הגעתי למסע לפולין בלי צפיות גבוהות .אני כך אמר, לא בן למשפחת ניצולי שואה והעיסוק בתחום לא היה קרוב אלי ,נהפכו אמר המנהל: "אני עולה מתימן וכשבאתי לארץ ,הם ,קצצו לי את הפאות ולא הייתה לי לאשכנזים האלו סימפתיה גדולה" - (ציטוט )
אבל נסעתי כי היה חשוב לי להבין מה התלמידים שלי יעברו שם ועם מה אני צריך להתמודד בחזרתם.
נסענו ועברנו בין עיירות וערים, בתי כנסת ובורות הריגה ,התרגשתי אבל לא הפנמתי באושוויץ כאבתי ,בגטו ורשה ,הבנתי שהייתה פה קהילה גדולה,אבל רק שהגעתי לכאן לצריף הנעלים קרה משהו אחר, אחרי שיצאתי מהקרמטוריום קרא לי משהו שאני לא יודע להסביר, אמרת לנו ,אמר המנהל ,בהצביעו אלי ,להסתובב בין הנעלים להרגיש ,להריח,ולנסות להבין כמה אנשים איבדו את נעליים ומה המשמעות של הדבר ? ואני שהייתי כבר עייף ומבולבל ,הלכי בין הנעלים ונעצרתי ליד ערימת נעליים של ילדה קטנה ,הסתכלתי על נעל אחת והיא התחילה ... לדבר אלי : ולומר לי: קח אותי ! הסתכלתי על עצמי ,הסתכלתי ימינה ושמאלה ,אני מנהל בית ספר נעל לא מדברת אלי ! והיא שוב אמרה לי קח אותי ! ואני לא יודע למה אבל לקחתי אותה .ואז כשכולנו המומים , פתח מנהל בית הספר את התיק ואמר –תכירו : זאת הנעל של רבקל'ה ,נולדה לי ילדה חדשה שם בפולין ,הנעל ניצבת אצלנו בסלון, ליד נרות השבת ואשתי כול שבת מדליק הנר לזכר רבקל'ה שלנו .
סגר את התיק וירד מהבמה,כשכולנו המומים ...
(לימים ,הנעל הוחזרה על ידי,למקומה במיידנק )
את הסיפור הזה אני מספר בפתיחת יום המסע או לפני הכניסה לצריף הנעלים ומזכיר לכולם שאסור לקחת כלום מהמקום !
גוף הפעילות:
בקשתי מתלמידים הסתובבו בצריף הנעלים (כיום לא ניתן להסתובב בצריף רק לעמוד מעבר לגדר העץ) ,רצוי ביחידות ,נסו לחוש, תריחו את הריח,נסו לדמיין למי הייתה שייכת איזו נעל? כמה נעליים יש פה בצריף ? אחרי 2-3 דקות אני מכנס את כול הקבוצה במעגל גדול ומבקש מהם לשתף בתחושות : אחד אומר המון נעלים-זה לא נתפס, שני אומר ראיתי נעל של ילדה, שלישי, מציין את הריח וכו' ואז אני אומר להם : חברה, לאסיר במחנה הנעליים היו חיים ,בלי נעלים או בלי נעל אחת הייתה מת, בלילה למניעת גנבות ,הנעליים שימשו ככרית ... ואז אני מוריד את הנעליים שלי ושם במרכז החדר (ובתאום מראש מבקש מהמורים לעשות כמוני ) מיד כול התלמידים מורידים את נעליים ונוצרת ערימה קטנה של נעליים .
אני ממשיך ומספר סיפור על משמעות הנעלים לאסיר במחנות .
אני מדבר על משמעות הנעלים ביהדות –כשאדם מת מותר להמשיך ללבוש את בגדיו אבל את נעליו אסור לנעול –נעלים הם הסמל ,תביעת הרגל של האדם . מדברים ושואלים כמה נעלים יש לכול אחד ... (לא לכולם)
בתפילת הבוקר אנחנו מברכים ואומרים תודה לאלוקים על "שעשה לי כול צורכי "? ואומרים שכול צורכי אלו הנעלים ! ומבררים מה המשמעות של "של נעליך מעל רגליך כי המקום שאתה עומד אדמת קודש הוא –שאלוקים אומר למשה בפגישתם הראשונה מול הסנה הבוער.
שואלים לתחושת הילדים איך הם מרגישים כאן, ועכשיו . אפשר לפתח לכיוונים שונים ...
תמיד יהיה מישהו שיגיד: תראו מה זה, הערמה שלנו כל כך קטנה ופה יש כול כך הרבה נעליים...
ואחרי דקת דומיה לוקחים את הנעלים ויוצאים בשקט.
מצ"ב חומר נוסף לפיתוח הפעילות :
"מלאכים לא צריכים נעליים" - הרב עמנואל פלדמן
היכן ראיתי אותם בעבר, מערך הנעליים הזה המונח לפני? הנעליים שייכות לכוהנים שהסירו אותם לפני רגע כשעלו לבימה לבטא את הברכה הקדושה: נעליים חדשות וישנות, עם שרוכים ובלעדיהם, נעליים חומות ושחורות, נעליים אלגנטיות ונעליים רגילות.
מקבץ זה של נעליים השוכבים תחת הבימה – למה אני ממשיך לבהות בהם? איפה ראיתי אותם בעבר? במובן התנ"כי, נעליים הן יותר מאשר נעליים. הן משחקות תפקיד סמלי כבד משמעות במסורת יהודית, והן נושאות בתוכן מסר המתעלה הרבה מעל כיסוי לכפות הרגליים.
הנעל משחקת תפקיד מרכזי בהליך החליצה בספר רות, בהלכות יום-כיפור, תשעה באב ובדיני אבלות. על פי מדרשים שונים בספר שמות, מכרו אחיו של יוסף את אחיהם תמורת כסף שבו קנו לעצמם נעליים. מדרש זה מחוזק בספר עמוס (פרק ב' פסוק ו').
מרכיב אחד הנוגע לתעלומת הנעליים שווה בחינה מדוקדקת יותר. הנעל התנ"כית, כמובן, עשויה מעור של חיה. כשאדם לובש עור של חיה על כפות רגליו, כשהוא צועד על האדמה תוך הפקת תועלת מעור חיה, הוא מדגים שהוא לא רק עוד חיה. במקום זאת, הוא נעלה מהחיה ויש לו הכוח לשלוט בה.
זו הגשמת חזון האל בו נאמר לאדם שהוא ישלוט בחית השדה. והדבר נרמז בתהילים: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. [...] תמשילהו במעשי ידך כל שתה תחת רגליו. [...] וגם בהמות שדי." הרב שלמה זלמן אוירבך מסביר מדוע רק נעלי עור אסורות ביום כיפור ותשעה באב ולאבלים, בעוד נעלי בד שבדרך כלל הם נוחות יותר-מותרות; נעילת נעלי עור מסמלת את הריבונות שלנו על החיות, אולם באירועים מיוחדים שכאלו עלינו להיות כנועים לחלוטין לאלוהים, ואין זה מתאים להפגין את הריבונות שלנו על דבר כלשהו.
אבל יש עוד: לא זו בלבד שהאדם מסוגל לשלוט על החיה שבחוץ; יש בו גם היכולת לשלוט על החיה שבפנים - היצרים הטבעיים שלו לעבר חיתיות ופיסיות. אסור שהוא יהיה רק יצור חי זקוף-קומה. הוא יכול, בקיצור, להיות יצור רוחני דמוי-אל. לאדם ניתן הכוח להיות הבעלים של החיה: אסור שהוא יהיה בבעלות החיה.
בנוסף להדגמת ריבונות האדם על החיה, עור החיה על כפות רגלי האדם מפריד אותו מן האדמה. נעליים, אם כך, מייצגות את היכולת הרוחנית של האדם. האדם - למרות שמקורו מעפר, הוא הולך על עפר וסופו שישוב לעפר – מחזיק ביכולת להפריד עצמו מהדברים שהם אך גופניים, ולשאוף לפסגות גבוהות יותר. מלאך, נושא רוחניות, אינו נועל נעליים. כך גם חיה, התגלמות החיתיות. רק האדם - שיכול להיות או מלאך או חיה – נועל נעליים, בתקווה שהוא יבחר בדרך הראשונה ולא השנייה.
מדוע, אם כך, אדם מסיר את נעליו כשהוא נמצא על אדמה קדושה, כשהוא עומד בנוכחות האל? אדמה קדושה משמעותה שהקרקע בנקודה מסוימת זו, איבדה את חומריותה והפכה קדושה. במקרה שכזה, אין האדם צריך להפריד עצמו מהקרקע, אין לו צורך להביע את ריבוניותו על החיתיות. להיפך, כשהאדמה עליה הוא דורך הופכת קדושה ואלוהית, חובה על האדם להיות אחד עם האדמה ולחבר עצמו לרוחניות ולקדושה של המקום הקדוש הזה. כך, הוא מסיר מרגליו את סמלי ההפרדה והריבונות.
כך, כאשר משה עומד מול הסנה הבוער נאמר לו: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". יהושע, כשהוא נכנס לראשונה לארץ כנען, שומע פקודה זהה כשהוא פוגש את מלאך האלוהים. הסר נעליך, אומר לו המלאך, כאילו אומר שברגע זה של מגע עם הקדושה, כשנוגעת בך הקדושה האולטימטיבית, אתה לא נדרש לשום מפרידים מחומריות האדמה, שום סמלים של ריבונותך על החיה. לעת עתה, החומריות והחיתיות של האדמה עברו שינוי מוחלט לרוחניות.
מכיוון שאדם הולך יחף על אדמה קדושה, הכוהנים הקדמונים הלכו יחפים בעוד הם מבצעים את עבודת הקורבנות בבית המקדש. צאצאיהם, הכוהנים היום, גם הם מסירים את נעליהם לפני שהם עולים לבימה לברך את קהל ישראל. בעוד הסרת הנעליים היום היא חקיקה מיוחדת של החכם התלמודי רבי יוחנן בן זכאי, אדם יכול לזהות במחווה זו הד רחוק של מה שנעשה בבית המקדש. למעשה, רבי יעקב אמדן טוען שהכוהנים היום עולים לבימה ללא נעליהם משום שהמקום בו הכוהנים עומדים מייצג אדמה קדושה. בחלומי אני שומע את ברכת הכוהנים: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.". הכוהנים יורדים מהבימה ונועלים את נעליהם שוב.
נעליים אלו, היכן ראיתי אותם בעבר? אני נזכר עכשיו היכן ראיתים. היה זה באותו תצלום שחור-לבן מפורסם (לשמצה) של הקרמטוריום. נעליים של גברים ונשים, נעליים של ילדים קטנים ושל ילדות קטנות בערימה כל כך גבוהה, נעליים חדשות וישנות, עם שרוכים ובלעדיהם, נעליים אלגנטיות ונעליים רגילות, נעליים שלעולם לא ינעלו על ידי בעליהם – ערימה נישאת של נעליים אומללות, חרבות ונטושות.
זהו המקום בו ילדים וילדות יהודים עם אביהם ואימותיהם, בגלל שהם כולם היו ילדי האל היחיד, עלו בעשן כזבח האש. אך אלפי הנעליים שהם הותירו מאחור, מכופפים כפי שהם בריקותם, יכולים, ברמה אחרת לגמרי, להציע מידה מועטה של נחמה. נחמה, כיוון שבאותו רגע בוהק כשהיהודים הללו עמדו פנים מול פנים עם הקדושה האולטימטיבית של קידוש השם, הם איבדו כל קשר ליקום ולאדמה ולחיות. באותו הרגע הם התעלו מעל הצורך להוכיח את הריבונות המוסרית והרוחנית מעל חיות השדה ומעל חיות האדם שרצחו אותם. ובעוד הם מציעים את נשמותיהם לאל הכול-יכול, בעוד הוא מושיט את ידו ואוסף אותם לטיפולו האוהב לנצח, היה זה רק מתאים שנעליהם יושארו מאחור – תזכורת אירונית לכך שהם שוהים עתה בממלכה מקודשת יותר. מלאכים לא צריכים נעליים.
מלאכים לא צריכים נעליים.
ביולי 2003 הדרכתי משלחת של נוער יהודי מדרום אפריקה. לאחר ששבו אל ביתם, שלחה לי אחת המורות את דבר התורה הזה שנשא רב מקומי. הדרשה ריגשה אותי ותרגמתי אותה לעברית. - יעקב סיגל
