בארה של מרים בכנרת מאיר שוורץ


באר אגדית השקועה בים כינרת בקרבת עיר הקודש טבריה. כך נכתב בספרים קדמונים ואנו נדרשים לשאלה מי אותה באר?
מי גילה את הבאר בכינרת?
למה הבאר שקועה דווקא בכינרת?
במאמר שלפנינו ננסה להתחקות אחרי סוד הבאר וקסמה.

האגדה מתארת את הבאר כך: כך הייתה הבאר שהייתה עם ישראל במדבר. דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה... עולה עימהן להרים ויורדת עימהם לגאיות. במקום שישראל שרויין-היא שורה כנגדן, כנגד פתחו של אוהל מועד. נשיאי ישראל סובבין אותה במקלותיהם ואומרים עליה את השירה:"עלי באר ענו לה". המים מבעבעין ועולין כעמוד למעלה. וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו.
על קיר בית הכנסת בדורה אברו פוס בבבל היה ציור של הבאר ונשיאי ישראל מסובבים אותה ומושכים מים ממנה.
(תוספתא, סוכה ג, יא.) (במדבר, כא, יז)

תפקידה של מרים הנביאה במדבר היה בין היתר, סיפוק צרכים סוציאליים חברתיים של העם. למשל: השירה עם נשות ישראל בצאת בני ישראל מהים, וטביעת כל סוס פרעה וחיילו בים. 
וכך הבאר שבזכות מרים הלכה עם העם במדבר וכאשר מתה מרים פסקה הבאר (וחזרה בזכות אחיה משה).
חז"ל יחסו לבאר סגולות רבות ומיוחדות, אחת הסגולות הברוכות הייתה ריפוי שחין ומחלות עור וידוע שמחלות עור באות לאדם על שאינו שומר על לשונו... וידוע גם סיפור מרים כשדיברה סרה במשה "על הודות האישה הכושית אשר לקח" מעניין שוב הקשר בין הבאר וסגולותיה.
ומעשה שהיה: "במוכה שחין אחד שירד לטבול בימה של טבריה. נזמנה לו השעה ופגע בבאר מרים (בירא דמרים) ונתרחץ ונרפא".
(קהלת רבה ה) (ויקרא רבה כב, ב).

ומי גילה לנו שבארה של מרים שקוע בכינרת?
במאה השש עשרה חי ופעל באזורנו - האלוקי רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש) שחי עם תלמידיו (גוריו) בצפת עיר הקודש תובב"א .
ידוע שהיה יוצא עם תלמידיו לשדה וגילה להם סודות ורזים וכן גילה ברוח הקודש שלו מקומות קבורה של גדולי ישראל באזור. הבאר הייתה מפורסמת גם 

בזמנו. מסופר על רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש, ראש מקובלי צפת: "כשהיה הרב ר' חיים בא אצל הרב ללמוד הימנו זאת החוכמה (הקבלה), אז כל מה שלמד ממנו היה שוכח... עד שהלכו שניהם יחד לטבריה והרב (האר"י הקדוש) זללה"ה הוליך לרב ר' חיים ויטאל בתוך הים של טבריה בספינה קטנה שהייתה שם. וכשהיו הולכים בתוך הים של טבריה נגד עמודי בית הכנסת הישן, לקח האר"י הקדוש כלי אחר ומלאו מים והיה משקה להרב חיים ויטאל זלה"ה, ואמר לו: "עכשיו תשיג החוכמה הרבה, כי המים ששתית היו מבארה של מרים". 
(מתוך ספר פרי עץ החיים, שער הנהגת הלימוד. תקמב דף: עו').
מסופר לאורך הדורות על נוסעים רבים ש"פגשו" את בארה של מרים בינהם: ר' יעקב בן נתן הכהן ה: 13 ויהודית מונטיפיורי.
ומסופר על ר' מנחם מנדל מוויטבסק שליח הבעש"ט את הסיפור המופלא הבא:

טבילתן של תפילות בני ישראל בכינרת

מעשה שהיה בשנת התקמ"ד לבריאת העולם, (1754) אותו יום ערב שבת קודש היה,ונתעכב ר' מנחם מנדיל מוויטבסק אותו ערב שבת ולא בא לבית מדרשו, כמנהגו. המתינו לו אנשיו והמתינו, עד ששלחו את שמש בית המדרש. משנכנס אצלו, מצאו עומד ליד החלון הפתוח ופניו אל הים, והוא מיחד ייחודים בדביקות גדולה עד שלא הרגיש בשמש. חזר השמש לבית המדרש וסח להם לחסידים, שהיה מתיירא להפסיק את הרב מייחודיו הנוראים. המתינו עוד והמתינו, עד ששלחו אליו אחד מן המקורבים. חזר אף הוא ואותה תשובה בפיו. לבסוף נתנו עיניהם בר' יעקב שמשון משפטיבקא שילך אצלו. משנכנס ר' יעקב שמשון, החזיר לו ר' מנחם מנדיל פניו שהיו אל הים ואמר לו: "יפה עשית שבאת, שכן בכל ערב שבת קודש, עם חשכה, מתכנסות לכאן תפילות אחינו בני-ישראל שבגולה. ובא שר של יום ונוטלן וטובלן הזו אחר זו, בבארה של מרים, לנקותן מסיגי ארץ העמים. ומיד לאחר טבילתן, פורחות הן ועולות למקורן, לגן עדן של מעלה, לקדושה של שבת. ואילו הערב שבת-קודש זה היו תפילות לאלפים ולרבבות מרחפות על פני המים, כשהן מיוגעות והומות כיונים. כיוון שראיתין שהן בכך, עמדתי בייחודים גדולים ובצירופי שמות קדושים עד שהעלתי שרו של ים, ואמרתי לו: מפני מה מעכב אתה תפילותיהם של ישראל? – אמר לי: לפי שהם מסיחים דעתם מארץ הקודש. אמרתי לו: מיד לאחר שבת קודש הנני מריץ איגרות לכל אנשינו שבחוץ לארץ ומלהיבם בחיבה של הארץ. אעפ"כ לא נחה דעתו של זה, עד שעמדתי ואמרתי לו שאני עושה אותך משולח מכאן לשם. עד שהם עומדים ומסיחים, ראו דרך החלון הפתוח גל גדול, שעמד מאמצע של ים כינרת ותפילות של ישראל פורחות ועולות משם למקורן כשהן זכות וצרופות מסיגי ארץ העמים...
במוצאי-שבת קודש של אותו יום, צרר הרב משפטיבקא מיטלטליו, ולמחרתו עם שחר, יצא מעיר הקודש טבריה לילך לארצות הגולה ולזרז ישראל על חיבת הארץ. (מסיפורי חסידים של טבריה).

מעניין שתפילת לכה דודי נתחברה בעיר הקודש צפת המשקיפה על הכינרת ע"י רבי שלמה אלקבץ זצ"ל ולכן על פי הסיפור מגיעות התפילות מכל העולם היהודי לפני עליתן למרומים לפני כסא הכבוד.
למה התפילות זקוקות להיטהר לפני עליתן? ע"פ הסיפור "באר מרים" מטהרות אותם מסיגי ארץ העמים, שכן תפילה זו ( לכה דודי – התנערי מעפר קומי ,התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי,מה תשתוחחי ומה תהמי...וכו' )כולה קריאה קדושה לעזיבת הגלות ולעליה לארץ הקודש...

האגדה מספרת שבאר-מרים גם נודדת הגולה, במשכנות ישראל, האדם שדלה מימיה ומרפאים.
בספר כל בו שחובר בידי אלמוני ויצא לאור לראשונה ב-ר"ן (1490) מסופר: "ונהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו (תפילת מעריב) וברכו'. שמצינו שבארה של מרים בימה של טבריה וכל מוצאי שבת מחזרת על כל מעיינות ועל כל בארות. וכל מי שהוא חולה ויזמין לו מים וישתה, אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא. ומעשה באדם שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים. ונתעכבה יותר מדאי ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיוון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ותשבר הכד. ונפלו מטפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין"
(כל בו מא' מהדורת ש"ז-1547 דף מב' ב').

ועוד סיפור נחמד:
האגדה מספרת: "פעם אחת קודם קול נדרי, לעת ערב, כשכל העם היו עומדים בטליתם וקיטל (חלוק לבן) אומרים תפילת חיי אדם בבכיה גדולה. קרא לרבי יעקב פיש ואמר לו: רבי יעקב! רתום את סוסיך ואסע לטייל! והתפלא רבי יעקב, ועם כל זה לא אמר לו מאומה ביודעו אותו היטב. ושלח תכף לביתו והביאו העגלה הרתומה ונסעו שניהם יחד מחוץ לעיר על שדותיו של רבי יעקב. והיה שם מים ופשט הרב הקדוש מקאלב את בגדיו במהירות רבה ברגע אחד וטבל את עצמו הרבה פעמים. ור' יעקב עמד ולא ידע מה לעשות... ולרבי יעקב הייתה פליאה גדולה ביודעו שמעולם לא היו מים שם... והשיב לו לרבי יעקב לא היה שכל להיטבל גם הוא. בארה של מרים עברה אז-וטבלתי.
(ישראל בן יצחק שמחה-עשר צחצחות תרע' עמ' 60).
הרמ"א (רבי משה איסרליש) כותב בהגהות לשולחן ערוך-אורח חיים, הלכות שבת סוף רצט' "ויש אומרים לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובבת כל מוצאי שבת כל הבארות. ומי שפוגעת בה וישתה ממנה ותרפא מכל תחלואיו".

לסיכום:
כשנכנסו בני ישראל לארץ שקעה הבאר בימת המים המתוקים הגדולה בארץ. כיום כשכול ישראל שותים ממימי הכינרת אך טבעי שישתו מבארה של מרים...
(המוביל הארצי לוקח את מי האגם ומוליכו כמו שהוליכו נשיאי ישראל את המים לשבטים במדבר).

סיפור אישי לסיום: מו"ר סבי ר' אברהם אלטלף עליו השלום היה נוהג להבדיל במוצאי שבת קודש בניגון ובשיר ולהיפרד משבת המלכה בשבח והודיה כמנהג יהודי ספרד.
במהלך סדר ההבדלה היה נוהג לקבל כוס מים שסבתי אסתר עליה השלום ומנוחתה עדן הייתה מביאה לו ואז היה שואל סבי מהיכן המים? וסבתי כמדי שבוע הייתה עונה מבארה של מרים והיה סבי מברך על המים ואומר לרפואה ולבריאות.

By meirsc April 23, 2023
הסיפור הישראלי שלנו משחק משפחתי \ קהילתי ליום העצמאות ה75! כי רב המשותף על המפריד . כללי המשחק: מתחלקים לקבוצות של 4-6 חברים\חברות. לכל קבוצה נותנים שתי שאלות ועליהם עונה כל חבר קבוצה . איסוף: מנחה הפעילות מזמין חבר אחד מכל קבוצה להציג בפני כל המשתתפים תשובה אחת . אפשר כמובן להמשיך בסבבים נוספים דרך נוספת : בסגנון -תוכנית הטלוויזיה "סליחה מה השאלה" כשמעלים 2 משתתפים לענות על השאלה בכמה סבבים. ה משחק מביא למרכז את המשותף לכולנו 
By מאיר שוורץ May 11, 2022
מערך הדרכה לבית הבובות באושוויץ 1 סיפורו של צופן סודי ,שפלותו של האדם , ונצחון הרוח כתב בכאב: מאיר שוורץ שושן פורים תשע"ט 3-9102 הקדמה: המהלך המסע לפולין אנחנו נפגשים עם מראות וזוועות קשים . יש שם את תאי הגזים ועמודי התליה ויש את בורות הירי . ויש מקומות שהם בעיניי קשים יותר – כן . במאמר זה אבקש להמחיש את נבלותו הגדולה של האדם מול איימת ימי השואה והמלחמה. ולאומת זאת אבקש להראות את התנהגותם של אנשים שגם בבור העמוק ביותר שידעו הנאצים להקים- אושוויץ ,בחרו אנשים מסוימים לנהוג באנושיות מעוררת השתהות וכבוד. המאמר יעסוק בבית הבובות שפעל בבלוק , 42 באושוויץ 1. מקום וסיפור שרבים מדלגים עליו כי קשה להעמיד מודרכים מול הבלוק האדום ולספר מה קרה שם בפנים, בתקופת השואה בנוראה . אז מי היה "הגאון" שחשב על הרעיון ? ומי ברך על קיומו ? מי "זכה" לקבל רשות להכנס למבנה הזה ומי הוכרחו לבצע מעשים קשים בעל כורן? מי נכנסו לשם כפרס ? ומי לא הוכנס לשם ,כי אסור לו ולה להיות חלק מהפריווילגיה ה"אנושית הזאת" ? מה הקשר של רבי מאיר בעל הנס למקום הזה. ואיך צופן בעל 2 אותיות הופך לסמל הניצחון . בלוק 42 באושוויץ מיד אחרי שנעבור את השער ומעליו השלט : " העבודה משחררת" ,נראה מצד שמאל ,את בלוק 92 . (מול מקום ישיבת התזמורת) ב"בלוק 42 "נאנסו נשים במהלך היום על ידי אסירים מועדפים. על פי מרבית העדויות, בשל חוקי הגזע שימשו במקום אסירות לא-יהודיות . המקום פעל 1943 והוקם ביוזמת היינריך הימלר שחשב שתגמול האסירים – בשנים 1945 יביא להעלאת פריון העבודה במחנה וימנע הומוסקסואליות. בספרו ''בית הבובות" מתאר הסופר שורד אושוויץ יחיאל די-נור ( ק. צטניק( את סיפורה של אחות הגיבור, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי. על פי הספר, הנשים היו חייבות להעמיד פני נהנות - אחרת הן היו צפויות לעונש מוות. "אני רואה כהכרחי לגמול בנדיבות לאסירים שמתאמצים-במיוחד על ידי נשים בבית בושת'' -מכתב של היינריך הימלר שנשלח אל חטיבת הרווחה של ה-SS. לאסירים אשר הנאצים היו מרוצים מהם הוענקו תלושים בהם יכלו להשתמש כדי להיעזר בשירותי המקום. התלושים לא הוענקו לכל אסיר שעבד קשה, אלא רק לאסירים בעלי ערך מיוחד - למשל, כאלו שהנאצים יכלו להרוויח משיתוף פעולה עימם, כגון חברי מחתרת ובשום פנים ואופן לא ניתנו לאסירים יהודים. לדברי האסיר ריצ'רד דקאו, אסירים שהיו במצב גופני ירוד לא קיבלו גם הם תלושים: ''אם רצית אישור, היית צריך להסתדר עם איש ה-SS, הפ נתנו אישורים רק לאסירים בריאים. הם לא היו נותנים אישורים לאסירים גמורים. האסירים המיוחדים, אלו שעבדו כטבחים או ספרים של אנשי ה-SS, הם קיבלו אישורים. אני קיבלתי שני אישורים. "רציתי רק להתחבק איתה כמה שיכולתי, עברו שלוש שנים וחצי מאז שנאסרתי. שלוש שנים וחצי בלי אישה" - ריצ'רד דקאו, אסיר פולני ממכבי האש של אושוויץ. נראה שהאסירות אשר עבודתן הייתה בבית הבושת חיו "חיים טובים" (הגרשיים תוספת שלי) יחסית לחיי אסירים אחרים במחנה. הן קיבלו תזונה טובה יותר וגישה למוצרי מותרות כל כניסה להריון או חולי )למשל, מחלת מין( העמידה אותן בסכנה מיידית, כיוון שנשים אשר קרה להן אחד מהשניים לא נראו עוד. "בית זונות ששימש בעיקר אסירים פוליטיים גרמנים ופולנים תמורת תשלום של מארק אחד – תור היה מסתדר ברחוב לפני בלוק 92 שם סידרו בקומה ראשונה עשרים חדרים למטרה זאת- כל בחורה קיבלה לקוחות 5 פעמים אחרי מפקד הערב- כל סיבוב בן עשרים דקות.'' אסיר פוליטי שנמצא באושוויץ. — DANEMAN FRANZ על פי חוקי הגזע הנאצים נאסרו מכל וכל יחסי מין בין "ארים" לבין יהודים. כך שאסירים יהודים מעולם לא קיבלו תלושים למקום. לכן הדעה הרווחת היא כי אסירות יהודיות לא נלקחו לבית הבושת . אם כי קיימות גם עדויות על יחסים אסורים בין חיילי אס. אס. גרמנים ליהודים. עד כאן נתונים "יבשים " על המקום ופועלו כפי שליקטתי מויקיפדיה . ספר חדש בשם ''בתי הבושת של מחנות הריכוז'' (Das KZ bordell) מאת רוברט זומר יליד מזרח גרמניה. מספר על 11 בתי בושת כאלו שפעלו בכמה מחנות ריכוז . בספרו מציין זומר שבמחנה אושוויץ הועסקו עשרות נשים בעל כורחן בעבודה הבזויה והקשה הזאת .ולכן לקרוא להן זונות זה לא הוגן ולא נכון. רק לדמיין את האשה \האסירה\ העבד שהופכת בעל כורכה ממורה,רואת חשבון או עו"ד לבובה בבית הבובת נשמע מזעזע . וכול עונשה על שהייתה יפה... "הובטח להן שישוחררו כעבור חצי שנה אם יעבדו שם, אך ההבטחות לעולם לא כובדו", אמר ההיסטוריון . הן נדרשו לספק מין לאסירים נבחרים מדי ערב, בין השעות שמונה לעשר בלילה, ובימי ראשון בצהריים. "בתי הבושת מבטאים מימד נוסף של הזוועה הנאצית, שבמסגרתה קורבנת הנאצים נדרשו לבצע עבירות בנשים", אמר זומר. ( - תיאורו ,ברגע שהאס.אס היה מנפיק אישור להפעלת בית בושת, האסירים של זומר שראיין מספר אסירי מחנות : הזכאים לביקור היו עוברים בדיקות רפואיות. אם שמם הוקרא במסדר הערב, הם הוצעדו אל מבנה שבו רופא בדק את אברי המין שלהם. אפילו יחסי המין עצמם התקיימו תחת עיניהם הפקוחות של הסוהרים, ותועדו ביומני האס.אס. "היו להם חורי הצצה", הסביר זומר, "... 11 דקות של ... בתנוחה המיסיונרית הורשו לאסירים") בעומדי עם תלמידים מול המקום הנורא הזה אני אומר שהם : "מבחינתי יש באושוויץ מקומות יותר קשים מתאי גזים " .המקום הזה "הפלנטה האחרת" הוא מקום של מוות כאן רצחו בני אדם .אבל כאן לפני שרצחו בני אדם רצחו את התמימות ,רצחו את האנושיות ! אז אני מספר להם מה היה במקום הנורא הזה. מוסיף ואומר: האמת ,שלא ראוי שנדבר על מה שהיה כאן, אז למה אני בכלל מרשה לעצמי לעמוד כאן ולספר (בעיניים עצומות אני מתבייש להסתכל לתלמידים בעיניים) כי תאי גזים היו ואינם עוד .ניצול ורישעות קיימת גם היום . ואת זה אני מבקש לברר ולהראות שאנחנו בני אדם ! אנחנו לא ניתן לזה יד! היו אסירים שנכנסו פניה ורק חיבקו את האסירה ולא עשו איתה את המעשה . וזו גדלות נפש. קשה להעמיד אותנו בכלל בהבנת ,ההתמודדות של הנשים המסכנות שאולצו והפכו לאנוסות בעל כורחן . הגרמנים לא זו בלבד קיעקעו על זרוען את מספרי האסיר לאסירות אלו הוסיפו וקיעקעו על החזה גם את אות הקלון זונת שדה. שאלות נוספות שאני מעלה למחשבה: 1. יהודים לא נכללו בכלל ב"חגיגה" אנחנו היינו אונטרמענטש= תת אדם ואנו לא ראויים לא להיות הבנות בתוך הבית ולא האסירים המתוגמלים. (יש מי שיגיד למזלנו...) 2. שימו לב שהיה אסיר אחד לפחות (ריצרד דקאו) שסיפר שהוא היה נכנס פנימה והיה רק מחבק את הבת .איזה אנושיות מדהימה. גם בתוך בית הבובות היו שידעו לשמור על צלם האדם . סיפור בתוך סיפור א' : לקבוצות מתאימות אני ממשיך ומספר על רבי מאיר בעל הנס ,שהציל את גיסתו מקובה של זונות . אושוויץ לא היה המקום הראשון בעולם שכובשים אכזריים השתמשו בנשים לצורך פרס למיוחסים... אחותה של ברוריה אשתו של רבי מאיר נלקחה לקובה של זונות =בית זונות רומי .ואולצה לעשות מה שעושים שם . רבי מאיר בעל הנס ,מגיע לשם ופודה אותה במעשה ניסים – הסיפור במלואו מסופר במסכת עבודה זרה דף יח' עמוד א' מצ"ב הסיפור : ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי .אמרה לו: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות . שקל תרקבא דדינרי ואזל, אמר: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. אזל נקט נפשיה כחד פרשא .אמר לה: השמיעני לי ,אמרה ליה: דשתנא אנא . אמר לה: מתרחנא מרתח ,אמרה לו: נפישין טובא )ואיכא טובא הכא( דשפירן מינאי . אמר: ש"מ לא עבדה איסורא ,כל דאתי אמרה ליה הכי . אזל לגבי שומר דידה ,א"ל: הבה ניהלה ,אמר ליה: מיסתפינא ממלכותא ,אמר ליה: שקול תרקבא דדינרא, פלגא פלח ופלגא להוי לך . א"ל: וכי שלמי מאי איעביד ?א"ל: אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת . א"ל: ומי יימר דהכי איכא] ? א"ל השתא חזית .[הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי, שקל קלא שדא בהו, הוו קאתו למיכליה[, אמר :אלהא דמאיר ענני! שבקוה, ויהבה ליה. סיפור בתוך סיפור ב' : אחד האסירים המפורסמים באושוויץ היה יחיאל דינור = ק.צטניק . שכתב גם על בית הבובות . קצטניק סיפר שכול יום ובמצבים קשים הייתה לו תפילה מיוחדת שאמר: והיא גם כתובה בדף הראשון של כול ספריו. צופן בן 2 אותיות : א.ד.מ.ע = אלוהה דרבי מאיר ענני. על ידי צופן זה שיחרר רבי מאיר את אחות אשתו מבית הזונות הרומי .כפי שראינו לעיל ועל ידי צופן זה נגאל ק. צטניק מאושוויץ – כפי שהוא מעיד על עצמו . א.ד.מ.ע. "… כוחו של לחש זה אני מאמין חילצני מאושוויץ". 1 – קצטניק אך כאן לא נגמר הסיפור ידוע מההיסטוריה על יהודיה אחת, שהייתה בבית בובות .(כנראה שהצליחה להסתיר, את יהדותה). הרב אפרים אושרי כותב על כך בסיפרו שו"ת ממעמקים חלק א' סימן כז' . איתמר לוין מביא את הסיפור במלואה בספרו "אותיות של אש". עמ': 431-432 אספר במילים שלי: מסופר על אישה צעירה ,ממשפחה מכובדת מהעיר קובנה )ליטא( שחזרה אחרי המלחמה ופגשה את בעלה .ילדיהם נרצחו כולם ע"י הנאצים יש"ו. הבעל ראה שעל זרועה של אשתו ,חקוק הכיתוב הנורא: "זונת שדה" (במקומות מסוימים חקקו את המספר על הזרועה). הבעל נרתע מלחזור לאשתו . האישה והבעל הלכו בוכים לרב אפרים אושרי . הוא שמע את הסיפור ובבכי תמרורים , ואמר להם )ביקש( אותם לחזור לחיות כזוג ולהקים בית נאמן בישראל . וכך היה וזכו לגדל, דור חדש . התשובה מדהימה וכדאי לראות את הדברים המדויקים . בהדרכה אני מספר את הסיפור בעל פה בלי להיכנס לעומק התשובה . ואומר למודרכים: תראו כמה מפלצתיים היו הנאצים ועם מה האנשים הגיבורים , ששרדו נאלצו להתמודד. המקום הזה הוא אחד משיאי שיפלותו של האדם. סיכום: הרשע בעולם לא התחיל באושוויץ הנאצים לא המציאו את האכזריות והרע. הם הביאו אותו לשיאים חדשים . קובע של זונות ובית הבובות הן שתיהן מעשה שטן אנושי . תפקידני לדאוג שאושוויץ על כול חלקיה ופרטיה , לא ישכח והדברים לא יקרו שוב – לעולם לא עוד! רעיון דומה מופיע אצל פרימו לוי בספרו "השוקעים והניצולים" בו הוא טוען שהשואה היא הליכה של בני-אדם למצב קיצוני ביותר, שבו מתקיימות תופעות קיצוניות, כמצפן בקוטב הופכת דעתו של האדם להיות סתורה עוד יותר. כה קיצונית היא ההליכה לאושוויץ עד אשר אי אפשר להעלותה על הכתב ולכן תמיד תישאר חידה. אם את אושוויץ בני אדם בראו אזי המסר החשוב של המחבר הוא כי אסור לשכוח את אושוויץ, "אם אושוויץ תישכח אזי בני אדם אינם ראויים להתקיים". meirsc@gmail.com : להערות ותגובות מאיר שוורץ
By מאיר שוורץ May 11, 2022
תאריכון מחתרת ניל"י זכרון יעקב – מאיר שוורץ 2-5-2022 פעילות המחתרת התקיימה למשך שנה ועשרה חודשים בשנים 1915-1917 כל תקופת פעילות המחתרת אהרון אהרונסון (שר החוץ) מסתובב בעולם ויוצר קשר עם הבריטים ,בפועל שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג מנהלים את ענייני רשת הריגול בזיכרון יעקב ועתלית.
לכל המאמרים